התנגדות לצוואה – עורך דין התנגדות לצוואה

כחלק מהתמחות המשרד בתחום הירושה, אנו בעלי ניסיון רב בתחום של ניהול הליכים משפטיים של התנגדות לקיום צוואה, על כל הכרוך בכך..

כידוע חוק הירושה קובע כי לאחר שמוגשת בקשה לרשם הירושה לצו קיום צוואה, בתוך 14 יום ניתן להגיש התנגדות לבקשה.

הייצוג בתיקים אלו הינו הן מצד מי שמתנגד לצו קיום צוואה והן מצד יורשים על פי צוואה שהגישו בקשה לקיום צוואה אשר הוגשה לה התנגדות.

תחום ההתנגדות לקיום צוואות הינו תחום סבוך ומורכב במיוחד הדורש הבנה מקצועית מעמיקה, יצירתיות משפטית, ויכולת לפעול בזריזות לאור סד הזמנים הקבוע בחוק.

המשרד בעל הניסיון הדרוש והוא בעל היכולת הדרושה לפעול במקצועיות ובזריזות על מנת לסייע ללקוחותינו לעמוד על זכויותיהם ולקבל את המגיע להם מתוקף דיני הירושה.

אלו מקרים ניתן להגיש התנגדות לצו קיום צוואה 

פגמים בצוואה

לעיתים הצוואה עצמה לא ערוכה באופן בו החוק קובע. למשל חסרות חתימות של המוריש או של העדים, אין תאריך מתי נחתמה הצוואה, הצוואה נחתמה בפני עד אחד בלבד וכיו"ב.

במקרה כזה ניתן לטעון לפסלות של הצוואה.

למרות זאת מדובר בטיעון שבדרך כלל לא מספיק על מנת לפסול צוואות. סעיף 25 לחוק הירושה

קובע כי מקום שבו מתקיימים כלל מרכיבי היסוד בצוואה – ניתן יהיה להתגבר על פגמים צורניים אשר ייתכן שנפלו בעריכתה, כפוף לכך שבית המשפט שוכנע כי הצוואה אכן משקפת נכונה את רצון המצווה.

אי כשירות

סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.

לפי סעיף זה יש לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. 

בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

על מנת לקבוע כי המוריש היה בלתי כשיר, בדרך כלל ננסה להביא הוכחות בין היתר לכך שהמנוח לא היה עצמאי מבחינה שכלית והכרתית במועד עריכת הצוואה.

מדובר כמובן ברף גבוה של הוכחה, ובדרך כלל יידרש להביא ראיות רפואיות על מצב מנטלי ירוד, העדר יכולת הבחנה וכיו"ב בתקופה שקדמה לחתימת הצוואה.

מעורבות בעריכת הצוואה

הוראת לשון סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

על פי הפסיקה יש לפרש את הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" באופן מצומצם. בתי המשפט אכן פועלים באופן דווקני ומיישמים פרשנות מצמצמת בעת בחינת העובדות. 

כך למשל, נקבע כי אף מקום שבו הנהנה היה זה אשר הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ואף שילם את שכר טרחתו; ואף מקום שבו תוכן הצוואה נמסר לעורך הדין שמונה לעריכתה על ידי הנהנה, עדיין, אין פירושו של דבר כי האחרון נטל בהכרח חלק בעריכתה. 

דין זהה חל אף מקום שבו נמצא כי הנהנה קיים שיחות מקדימות בעניין הצוואה עם המצווה עצמו או עם עורך הדין שערך את הצוואה . נקודה נוספת המשמעותית לעניינינו, היא כי אף מקום שבו נמצא כי הנהנה נכח בעת עשיית הצוואה – גם אז לא יהיה די בכך כדי להוכיח בהכרח שלקח חלק בעריכתה 

השפעה בלתי הוגנת

הטיעון הקלאסי בהתנגדות לצוואה הוא בגרך כלל קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד היורש על המוריש, תוך ניצול של מצבו המנטלי והבריאותי. 

בסעיף 30 לחוק הירושה נקבע כך:

הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

חשוב לדעת שבאופן כללי אין איסור על השפעה כשלעצמה.

כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט "גם אם היה המנוח תלוי באחר, וגם אם אותו אחר השפיע עליו לעשות צוואה גם אז אין הצוואה פסולה. אין איסור על השפעה. גם אין איסור על השפעה לטובתו של אותו אחר המשפיע. ההשפעה חייבת שתהיה בלתי הוגנת, השפעה שתשא בגופה מרכיב מהותי של אי-הגינות"

אימתי תיחשב השפעה על מצווה להשפעה בלתי הוגנת? בפסק דין מרום (דנא 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה) התווה ארבעה מבחני עזר להכרעה בשאלה האם דינה של צוואה להתבטל נוכח השפעה בלתי הוגנת:

1. מבחן העזר הראשון נוגע למידת התלות ובחינת העצמאות הגופנית והשכלית של המצווה;
2. מבחן העזר השני הוא מבחן התלות והסיוע בין הזוכה לבין המצווה;
3. מבחן העזר השלישי דן בקשרי המצווה עם אחרים זולת הזוכה על-פי הצוואה;
4. מבחן העזר הרביעי בוחן את נסיבות עריכת הצוואה, לרבות מידת מעורבותו של הזוכה בעריכתה

מקום שבו ייקבע, כי מבחני העזר הללו אכן מתקיימים, תקום חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, המעבירה את נטל הבאת הראיות לעבר המבקש לשם סתירתה.

חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא, תוך הסתמכות על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין די בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה.

"בתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. 

תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. 

למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו".

על אף שבהלכת מרום עצמה, הובהר כי אין המדובר במבחנים ממצים ואף הוצגו מעת לעת מבחנים נוספים; בפועל, הפכו ארבעת מבחני העזר לאבני דרך מרכזיות לצורך לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. 

בהתפתחות מאוחרת יותר של הפסיקה נקבע כי גם אם כל אחד ממבחני העזר בעצמו איננו מצביע על השפעה בלתי הוגנת, הצירוף שלהם יכול לעשות זאת. 

" חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה".

לסיכום, כל אחת ואחת מהעילות לפסילתה של צוואה איננה עומדת לבדה. עילות אלה, מקיימות ביניהן יחסי גומלין באופן שבו האחת משליכה על רעותה – "שזורות זו בזו". 

ניכור בגיל השלישי או ניצול הזקן המוחלש

לנוכח התמקדותם של דיני הירושה בהגשמת רצון המצווה, במימוש האוטונומיה שלו וביכולתו לכתוב את סיפור חייו, התפתח מבחן נוסף, בבחינת המארג הראייתי הכולל, גם לקיומה של התנהגות מנכרת מצד מי ילדי המוריש.

מדובר על מצבים בהם ישנה משפחה עם מספר ילדים אך אחד מהאחים נמצא בקשר מיוחד עם ההורה המוריש והוא זה שזוכה לבדו בירושה על פי הצוואה.

מתי יחשב מקרה כזה כמקרה בו תיפסל הצוואה? 

התופעה של ניכור הורי לעת זקנה, תוארה בהרחבה על ידי ע' ליפשיץ  במאמרה "ניכור לעת זקנה כהשפעה בלתי הוגנת בעקבות הלכת החוטים השזורים" הארת דין (תש"ף), 49 (להלן – "ליפשיץ"). במסגרת המאמר, הציגה ע' ליפשיץ שני מקרים בהם מתקיימת תלות אובייקטיבית בין המוריש לבין ילדו, כאשר במקרה השני מתווסף לתלות גם אלמנט של ניכור. 

המקרה ראשון דן במנוח אשר ציווה בצוואתו את כל רכושו לאחד מילדיו בלבד. בסוף ימיו, היה המנוח חולה ביותר ונזקק לסיוע מצד בני משפחתו, אשר היו עסוקים בענייניהם האישיים ולא הקדישו לו מזמנם. רצה הגורל ואחד מילדיו קיבל אחריות למצבו של המנוח, נותר עמו בקשר קרוב, טיפל בו במסירות ודאג לסייע לו הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי. המנוח, רצה לגמול לילדו ועל כן, הוריש לו את כל עיזבונו תוך שהדיר מצוואתו את יתר ילדיו שנטשו אותו.

המקרה השני עוסק אף הוא במנוח אשר ציווה את כל רכושו לאחר מילדיו בלבד. המנוח, בעל קשיים וצרכים הדומים לאלה של המנוח מהמקרה הראשון, נעזר גם הוא באחד מילדיו והיה בקשר קרוב עמו. אלא מאי, במקרה זה, מערכת היחסים בין המנוח לבין יתר בני המשפחה הייתה תקינה וחמה. בסמוך לתקופה בה החל המנוח לפתח תלות בסובבים אותו, החל ילדו – אשר לימים הפך לנהנה היחיד בצוואה, להרחיק את יתר בני המשפחה עמם היה מסוכסך, להסיט את המנוח כנגדם ולבודדו מהם.

מה ההבדל בין שני המקרים? 

במקרה הראשון, משקפת הצוואה את רצונו החופשי והאמתי של המצווה ואת שאיפתו לגמול לילדו אשר היטיב עמו. במקרה זה, ביטול הצוואה על בסיס קיומה של השפעה בלתי הוגנת תחטא למציאות ותפגע קשות באוטונומיה של המוריש ובזכותו לצוות על פי רצונו. 

במקרה השני, הפעיל 'הילד המנכר' מניפולציה על המצווה אשר הובילה לכך שצוואתו כלל לא שיקפה את רצונו שלו – אלא את רצונו של הילד המנכר. במקרה זה, ביטול הצוואה יהווה ביטוי אותנטי לרצונו האמתי של המוריש ולכוונותיו המקוריות כפי שהיו בטרם הופעלה עליו המניפולציה מצד ילדו המנכר. 

הנה כי כן, עיון במקרה השני בא ללמדנו, כי ייתכנו מצבים בהם ילד אשר התנדב מיוזמתו לטפל בהורהו במסירות בערוב ימיו, בכל זאת ייתפש כגורם מנכר מקום שבו יוכח, כי פעל מתוך מטרה להשתלט על ההורה ולהרחיק ממנו את בני המשפחה האחרים.

במסגרת מאמרה, הציעה ע' ליפשיץ מספר מבחני משנה אשר נועדו לסייע באיתור מצבים של ניכור לעת זקנה. מבחנים אלה, שאובים מהמבחנים הנהוגים במקרים של ניכור הורי בילדות:

• ניסיונות לנתק ולהרחיק את הזקן מהצד המנוכר.

1. בעת מעשה הניכור הסברים חלשים ולא רציונליים של הזקן או אי-נתינת הסברים כלל.
2. חוסר אמביוולנטיות. הזקן תומך אוטומטית בצד המנכר.
3. הזקן אינו מודע לפעילות הניכור אלא משוכנע שהסיבה לניכור היא לחלוטין עצמאית ולצד המנכר אין חלק בכך.
4. תמיכה אוטומטית בעמדת הצד המנכר בכל קונפליקט וללא רצון להקשיב למנוכר.
5. אין הכרה במעשיו של הצד המנכר.
6. תחושה שהמנכר מדבר מגרונו של הזקן ואינו משמיע את קולו העצמאי.
7. דחייה וריחוק מהמשפחה המורחבת.

עוד במאמרה, הצביעה ליפשיץ על שלושה מבחנים הכרחיים לצורך בחינה של ניכור לעת זקנה כנסיבה המעידה על קיומה של השפעה בלתי הוגנת – בהתבסס על הלכת החוטים השזורים:

א.  סכסוך מר בין המנכר למנוכר

ב. היווצרות יחסי אמון מיוחדים בין הזקן לבין הגורם המנכר אותו

ג. קשר תקין בין המנוכר לבין הזקן לפני תהליך הניכור

יצוג על ידי עו"ד 

התנגדות לצוואה ללא ספק הינו תחום בעל "מוקשים" רבים המצריך מומחיות וניסיון ספציפיים בתחום זה.

למשרד התמחות ייחודית בכל הקשור לטיפול בתיקים מורכבים אלה והוא בעל מומחיות וניסיון רב בתחום דיני הירושה והעזבון.

אם המקרה שלכם עונה על אחד מהמקרים שתוארו במאמר זה, צרו קשר ונשמח לעמוד לשירותכם.